הורד הקטן (עפ"י ספור מאת שרה קון-בריאנט)

היה היה פעם נבט ורד קטן והוא חי בבית קטן וחשוך מתחת לפני האדמה.

יום אחד, הוא נח בביתו, לגמרי לבדו והכל היה שקט מסביב, אך פתאום נשמעו דפיקות בגגו, על האדמה: "טיף-טיף-טף".

"מי שם?" שאל נבט הורד .

"אני גשם ואני רוצה להיכנס" ענה קול דקיק.

"לא, אינך יכול להיכנס" ענה נבט הורד.

אך כעבור זמן מה, שוב שמע נבט ה ורד דפיקות על גגו: "טיף-טיף-טף".

"מי שם?" שאל נבט הורד .

"אני גשם ואני רוצה להיכנס".

"לא, אינך יכול להיכנס" ענה נבט הורד.

שוב היה שקט מסביב במשך זמן ארוך, ואז נשמע קול לוחש מעל גג ביתו של נבט ורד: "שש-שש-שששה".

"מי שם?" שאל נבט הורד .

"אני קרן שמש" נשמע קול עליז ורך "ואני רוצה להיכנס".

"לא, אינך יכול להיכנס" ענה נבט הורד.

והוא שוב ישב בשקט זמן מה.

פתאום שמע רחש לחש מעל גגו: "שש-שש-שששה".

"מי שם?" שאל נבט הורד .

"אני קרן שמש" נשמע אותו קול עליז ורך "ואני רוצה להיכנס".

"לא, אינך יכול להיכנס" ענה נבט הורד.

המשיך לשבת נבט ורד בביתו השקט והחשוך, אך לפתע שמע: "טיף-טיף-טף" "שש-שש-שששה".

"מי שם?" שאל נבט הורד .

"זה הגשם וקרן שמש," "זה הגשם וקרו שמש" נשמעו שני קולות ביחד, "ואנחנו רוצים להיכנס", "רוצים להיכנס".

"נו טוב" ענה נבט הורד, "אם זה אתם שניכם אתן לכם להיכנס".

שתה נבט ורד את מי הגשם הקרים והצלולים, הרגיש את קרן שמש החמה והנעימה, ואז, אחזו בו גשם וקרן שמש והרימו אותו מעלה מעלה עד פני האדמה ואמרו לו: "הרם ראשך".

נבט הורד הרים את ראשו וראה שהוא נמצא בגן יפה ופורח, מלא פרחים שונים. והוא גידל גבעול, צימח עלים ופרח, עד שהיה לורד היפה ביותר בגן.